ביום שישי אחד נסעתי לתדלק מוקדם מהרגיל כדי לזכות בעיתון סוף השבוע שמחלקים חינם. עמדתי בתור כמו פראייר בשביל לקבל עיתון ששוקל עשר קילו, שמתוכם תשע הם פרסומות. כנראה שלא קמתי מוקדם מספיק, מכיוון שאחרי התידלוק קיבלתי במקום עיתון שובר לשטיפת האוטו. עמדתי בצד והסתכלתי על המכונית שעוברת דרך המנהרה השקופה בתהליך הרחיצה, כמו שהסתכלתי בזמנו בפיפ שואו ברחוב החלונות באמסטרדם. עכשיו, כשנגלה לעיניי צבעה המקורי של המכונית שלי בפעם הראשונה, נזכרתי שגם ההולנדית לא הייתה בלונדינית במקור.
אחרי שרחצו אותה, ניגבו אותה ובישמו אותה, הפכה המכונית שלי למושכת מתמיד. מכיוון שלא רציתי לחזור הביתה כי שם חיכו לי עבודות ניקיון וגינון, החלטתי להיכנס במקום זאת לחנות לאביזרי רכב, שם פינקתי את המכונית שלי כפי שלא פינקתי אף אחת לפניה. הלבשתי אותה בכיסויים מפרווה מהסוג שמלכת אנגליה לובשת כשהיא יוצאת לאופרה; שמתי כיסוי הגה מעור נחש; החלפתי את השטיחים הבלויים בחדשים; לא שכחתי לשים טסות יפות על הגלגלים; ועל השמשה האחורית הדבקתי סטיקר שעליו כתוב: "ימותו הקנאים". יצאתי מהחנות, נכנסתי למכונית, הפעלתי את מערכת הסטריאו בעוצמה רבה ופצחתי בנסיעה של שכרון חושים. הרגשתי צעיר בעשרים שנה.
ההרגשה השמימית הזאת נקטעה באכזריות על ידי נהגת צעירה שעקפה אותי עם הגרוטאה שלה תוך כדי צפירה, אך הדבר שהרגיז אותי במיוחד היה הסטיקר שהיה לה על האוטו, בו היה כתוב: "טרנטה, אבל לפניך". בדרך כלל אני אדם נוח, לא מתרגש בקלות. אשתי טוענת שאני רך מידי, סלחני ואפילו פראייר, אבל כולם יודעים שעל הכביש אין לי אלוהים. הסטיקר הזה הוציא אותי מדעתי. היפהפייה שלי, המאובזרת והמצודדת, לא יכלה לגרוטאה העלובה הזו ולנהגת הצעירה שבתוכה.
הרגשתי איך הפיוזים נשרפים לי אחד אחד, עד שאיבדתי שליטה עצמית. רציתי לעקוף את הטרנטה בכל מחיר כדי להעמיד את הנהגת במקום, אולם תוך כדי עקיפה מימין, עם ירידה קטנה לשוליים, הבחנתי בשוטרת שסימנה לי לעצור, ואילו בעלת הטרנטה סימנה לי "ביי ביי" ונעלמה מאחורי מסך העשן של החיפושית המקרטעת שלה.
בגלל ההיפר אקטיביות הזאת שלי על הכביש, אני מככב הרבה פעמים על מסכי הרדאר הניידים של המשטרה. אני לא יודע למה, אבל בין עשרות אלפי הנהגים שולפים דווקא אותי לבדיקת תעודות, לבדיקת כשרות הרכב ולהתאמת הספידומטר שלי ושל הרדאר. אני חושב שגם הלווין עמוס עובד נגדי, אחרת איך אפשר להסביר את תכיפות האירועים שאני מופיע ביומני המשטרה. השופטים בבתי המשפט לתעבורה מכירים אותי ושמחים לפגוש אותי, והדבר הפך להיות דומה לפגישת חברים במילואים. הם מתחשבים בי בדרך כלל ונותנים לי הנחה על המחזור היפה. השופטת במשפט האחרון, אחרי שעיינה ארוכות בתיק עב הכרס שמתאר את מעלליי בעשרים ושמונה שנותיי על הכביש, הרגישה כנראה שמשהו מיסטי מושך אותי לאולמי המשפט. היא יעצה לי לבוא לבתי המשפט וליהנות מהעניין כצופה ולא כמשתתף קבוע בתפקיד הראשי.
גם בקורסים לנהיגה מונעת אני כוכב. כל המרצים יודעים שיש להם למי לפנות אם הם נתקלים בשאלות סבוכות. אחרי עשרות קורסים כאלו יש לי ידע העולה על זה של מנכ"ל משרד התחבורה. לאחרונה במרכז החדש להכשרת הנהגים קראו אגף על שמי כמי שהגיע ראשון לשיא של אלף נקודות.
הפעם אשתי והילדים הסתכלו בקנאה איך אני מתמסר למכונית המשופצת, בעוד הם נופלים בטבלת הרייטינג. למזלה של אשתי, יום הנישואים שלנו נופל בדרך כלל יום אחד אחרי מועד הטסט, אחרת זה יכול היה להיגמר בסקנדל. בפעם האחרונה שחזרנו שנינו מביקור אצל יועץ הנישואים שלנו, תלתה אשתי בחדר השינה שלנו פוסטרים של מכוניות ואביזרי יוקרה, וברגע האמת, הכי אינטימי שלנו, שמעתי אותה לוחשת לי: "תן גז, פופאי, אתה נהג עשר ... עשר...".
גבי רמני
